<h1>ארחות חיים הלכ' אבל סימן כ"ב</h1>
<h2>דף יז:</h2>
מי שתכפוהו אבליו והכביד שערו מיקל בתער לא במספרים. ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר (וחול) [ואהל] ורוחץ כל גופו בצונן אבל לא בחמין. וכן מי שתכפוהו אבליו ובא ממדינת הים ומבית השביה או שיצא מבית האסורין או שהיה מנודה והותר או שהיה מודר ונשאל על נדרו והותר וכל היוצא מטומאה לטהרה הרי אלו מגלחין בימי אבלן הואיל ותכף עליהם אבל אחר ולא מצאו פנוי.
<h2>דף יט.</h2>
השבת עולה למנין אבלות ואינו מפסיק ופירש בירושלמי דאי אמרת שבת מפסקת לא משכחת לה אבלות שבעה ואי אמרת אינה עולה לא משכחת שבעה ימים רצופים דומיא דחג. ירושלמי תני במקום שנהגו לשאול בשלום אבילים בשבת שואלים. ובדרום שואלין פי' ארץ יהודה נקראת דרום. ואין אבלות בשבת אלא דברים שבצנעה כגון עטיפת הראש ותשמיש המטה ורחיצה בחמין אבל דברים שבגלוי אינו נוהג בהן אבלות אלא נועל מנעליו וזוקף המטה ונותן שלום לכל אדם ואם יש לו בגד מחליף ולא ילבש בגד קרוע בשבת אפילו על אביו ועל אמו וכן נמי דעת הרמנ"ע ז"ל ואם אין לו בגד להחליף מחזיר הקרע לאחוריו. וזוקפין המטות מן המנחה ולמעלה בע"ש. אבל לא ישב עליהן עד שתחשך וכתב הר"ם ב"ן ז"ל וכן הדין בכבוס מכבס ערב הרגל ואינו לובשן עד שתחשך וכן כתב הראב"ד ז"ל עכ"ל ובמוצאי שבת חוזר וכופה אותן אפילו לא נשתייר אלא יום אחד.
ואין דבר מדברי האבלות נוהג ברגלים ולא בר"ה ויום הכיפורים.
